כמה אמרת עולה האבטיח???

איך יפן הפכה למגדלת פירות האולטרה הפרימיום של העולם?

בכל תחום נוצרים לאורך השנים מותגי יוקרה שטווח המחירים שלהם חורג משמעותית מתקרת המחירים הנהוגה בשוק. אבל כל עוד מדובר במותג כמו שעונים או רכב, הנוכחות של מותג היוקרה מובנת לנו – מוצר שיכול להישאר אצלנו לאורך שנים ואנחנו יכולים להעריך את ההנדסה והעיצוב שעומדים מאחוריו, אבל האם אפשר להגיד את אותו הדבר על פירות? הרי פרי בסופו של דבר עשוי מחומר ביולוגי, הוא יחזיק מעמד במקרה הטוב ימים עד שבועות בודדים במקרר ואם נקפוץ לסופר או לירקן נמצא לא מעט כמוהו. אז נכון שאנחנו מבינים את פער המחיר בין ק"ג של תמרי מג'הול ליצוא מול תמרי מג'הול דרג ב', אבל עדיין זה לא פער שמגדיר מותג יוקרה.

כי איפה לעזאזל בעולם מישהו יהיה מוכן לשלם 350$ לעינב בודד?
מה זאת אומרת איפה? ביפן!

ביפן התפתח עם השנים שוק פירות מקביל ומופרד לחלוטין משווקי הפירות והירקות שאנחנו מכירים. מדובר בשוק של פירות סופר-יוקרה, שוק שבו מחיר של זוג מלוני הוקאידו יכול לעבור את ה – 20,000 $ למלון בודד, ובו תיאלצו להיפרד מ 9,700 $ אם תרצו לאכול אשכול של ענבי "רובי רומאן".

אבל למה?
כשאנחנו בוחנים היווצרות של מותגי יוקרה בעולם, אנחנו יכולים (בצורה מאוד גסה) לשים לב לשלושה גורמים שהשילוב שלהם יוצר קרקע פוריה לאבולוציה של מותגים כאלו – גיאוגרפיה, מסורת ותרבות.

לדוגמה, אם נסתכל על מותגי הוויסקי היוקרתיים של סקוטלנד, נראה שהם מבוססים על גיאוגרפיה – אזור עם מגוון רחב של אגמים שלכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים לטעם המים, תרבות מושרשת ארוכת שנים של שתיית אלכוהול וייצור מסורתי שעובר מדור לדור של ייצור וויסקי איכותי. כשאנחנו בוחנים את מותגי הרכב הגרמניים, אנחנו מבינים שהם נוצרו מתוך מסורת ארוכת שנים של הנדסה תעשייתית גרמנית, הנדסה שהתפתחה באזור שגיאוגרפית הוא עני במשאבים ומוקף מכל צד במעצמות צבאיות, מה שדחף לפיתוח אינסופי של פתרונות טכנולוגיים – הנדסיים שיתנו לגרמנים יתרון מול המעצמות עתירות המשאבים במזרח ובמערב. כשהצורך והמסורת האלו משתלבים עם תרבות של פדנטיות וחריצות מתקבל בסופו של דבר תוצר תעשייתי מוקפד מאוד עם יכולות הנדסיות גבוהות – או במילים אחרות רכב גרמני.

ומה לגבי פירות היוקרה של יפן? גם פה יש לנו שילוב של שלושת הגורמים.

נתחיל בגיאוגרפיה. יפן היא לא מישורי אוקראינה, ספרד או דרום צרפת הפוריים. מדובר על מדינה הררית מאוד שרק כ 12-16% משטחה מנוצל לעיבוד חקלאי שברובו מנוצל לגידול האורז – אבן היסוד למטבח היפני.
זאת גם הסיבה שיפן לא "סובלת" משפע גדול של פירות כמו מדינות אגן הים התיכון וה"מעמד" של הפירות זכה להיות גבוה יותר מאשר במקומות אחרים בעולם. דבר נוסף שהתפתח מהגיאוגרפיה הוא הצורך התמידי של החקלאי היפני לשפר ולטייב את תנובת השדה והמטעים שלו ולהפיק תנובה כמה שיותר גבוהה ואיכותית משטח חקלאי כמה שיותר קטן.

לאלו מתווספת המסורת היפנית של חלוקת המתנות העונתית היפנים נוהגים לחלק מתנות לפי העונות השונות של השנה לקרובי משפחה ולעמיתים לעבודה ורואים בזה חלק תרבותי מרכזי בחייהם.
כשמחברים את כל הגורמים האלו יחד מקבלים את המתנה העונתית המושלמת – פרי מובחר, שמייצג את העונה שבה הוא גדל אבל גם מייצג את האיכות המופלאה של היבול שהצליח להשיג החקלאי היפני. איכות שנסמכת על דורות של טיפוח ושל ידע חקלאי שעברו במשפחה.

כלומר, מותגי פירות היוקרה הפכו להיות עבור היפנים כמו מותגי הוויסקי סינגל מאלט המובחר עבור הסקוטים.

via GIPHY

וכך התפתחו לאורך השנים זנים שונים של פירות שמגודלים באזורים ספציפיים באיים היפניים ונמכרים במחירים חסרי תקדים בחנויות ייעודיות או במכירות פומביות.
במכירה פומבית כזו שנערכה ב 2019 נמכר מלון בודד מסוג יוברי קינג במחיר שיא של 45,000 $. לצד המלונים ניתן למצוא גם אבטיחים מרובעים שמחירם יכול להגיע ל 6,000 $ לאבטיח, מנגו שמחירו חוצה את ה- 3,500 $ וענבים שהיקרים ביותר מביניהם נמכרו במחיר הגיע ל 460 $ לעינב בודד. למי שרוצה להיות צנוע יותר, ניתן גם לרכוש פירות במחירים שפויים יותר כמו תות או דובדבן פרימיום (בודד) ב 5-10$ או תפוחים ב 20$ ליחידה.

via GIPHY

מותג דובדבני סאטו נישיקי

דוגמא לאחד ממותגי פירות היוקרה היפניים הוא מותג הדובדבנים שנקרא סאטו נישיקי, שהסיפור שלו מדגים בצורה יפה את השילוש הקדוש של גיאוגרפיה, מסורת ותרבות.

הגידול של דובדבני "סאטו נישיקי" מתמקד באזור העיר היגאשין, בחלקו הצפוני של האי המרכזי ביפן, כ-5 שעות נסיעה צפונה מטוקיו הבירה. בעיר הזו נולד בתחילת המאה ה-20 אייסוקה סאטו, מגדל סויה שהחליט לקנות מספר שתילים של זני דובדבנים שהגיעו לאיי יפן מאירופה ומאמריקה והחל לטפח ולשלב ביניהם. טיפוח הזנים לקח למר סאטו 16 שנים ארוכות ומפרכות שבסופן הוא הצליח לטפח זן דובדבנים חדש שהיה מתוק במיוחד, בעל חיי מדף ארוכים ומראה אדום – כתום מושלם. ב 1928 הפרי החל להיות משווק ביפן ועד מהירה קיבל מעמד של "מלך הדובדבנים היפני". מר סאטו קיבל במרוצת השנים תואר אזרח של כבוד של העיר היגאשין והדובדבנים שלו שהפכו למותג היוקרה של הדובדבנים היפניים והם נמכרים היום במחיר הבלתי נתפס של 850 $ לק"ג.

אז אם אתם מגיעים ליפן ויש לך כמה מאות או אלפי דולרים מיותרים בכיס זה אולי יספיק לכם בשביל לנשנש כמה דובדבנים או אפילו פרוסה צוננת של אבטיח מרובע.